כרטיסי אשראי לישראל בע"מ נ' פרי

החלטה

הענין שבפני – בקשת הנתבע למחיקת כותרת "בסדר דין מקוצר", בקשה למחיקת ההליך בהיעדר סמכות מקומית, והתנגדות לתובענה.

בכל הנוגע לטענה בדבר היעדר סמכות מקומית, דינה של הבקשה להידחות, מעת שבחר הנתבע להגיש את התנגדותו ללשכת ההוצאה לפועל בחיפה.

תיק זה נפתח בתובענה לסכום קצוב בלשכת ההוצאה לפועל בחיפה, וההתנגדות לביצוע התובענה הוגשה אף היא ללשכת ההוצאה לפועל בחיפה.

לפי תקנה 109 ט (א) לתקנות ההוצאה לפועל התש"ם 1979,

"עוכב ביצוע הבקשה לביצוע התביעה נגד המתנגד לפי סעיף 81א1(ד)(2) לחוק, יועברו הבקשה לביצוע תביעה, כתב ההתנגדות וכל המצורפים אליהם לבית המשפט שליד הלשכה שאליה הוגשה ההתנגדות."

משמע – לנתבע נתונה בכל עת, זכות הבחירה לקבוע את מקום השיפוט, שכן רשאי הנתבע להגיש התנגדותו לכל לשכת הוצאה לפועל, אשר מחוייבת להעביר הענין לביהמ"ש המצוי בסמוך אליה.

ביהמ"ש המחוזי הירושלים נדרש לשאלה זאת, במסגרת בר"ע (י-ם) 975/09 טכנוקריט (1992) בע"מ נ' כ.ס.מ. הנדסה ובנין בע"מ, וקבע:

"ראינו לעיל כי על פי התקנות קובע הנתבע מיהו בית המשפט המוסמך מבחינת המקום לדון בהתנגדותו, כאשר לרשם ההוצאה לפועל לא הוקנה כל שיקול דעת בעניין זה. אלא ששטר ושוברו בצידו: על בחירת הנתבע להתבצע באמצעות הגשת ההתנגדות ללשכה, אשר בבית המשפט שלידה הנו מעוניין לקיים את הדיון בהתנגדות. לכן, כאשר הנתבע מעוניין לקיים את הדיון בבית המשפט, אשר לשיטתו אליו צריך היה להגיש נגדו תובענה על פי תקנות סדר הדין האזרחי, עליו להגיש את ההתנגדות ללשכה שליד בית משפט זה. לעומת זאת, אם הנתבע יבחר להגיש את ההתנגדות ללשכה שבה פתח התובע בהליך, אזי הוא יראה כמי שמחל על טענת חוסר הסמכות המקומית וכמי שהסכים לסמכותו המקומית של בית המשפט שליד לשכה זו."

בנסיבות הענין, משהוגשה ההתנגדות בחיפה, הקנתה הנתבעת סמכות מקומית לביהמ"ש בעיר חיפה, ובלשונו של פסק הדין בענין טכנוקריט, "הסכימה" לסמכותו. לא ניתן כעת לומר עוד כי אין ביהמ"ש השלום בחיפה מוסמך לדון בהתנגדות, או בהליכים הנלווים אליה.

בכל הנוגע לבקשה למחיקת כותרת, אומר ואציין, כי הגם שההתנגדות תישמע כפי שנשמע הליך אשר ננקט בסדר דין מקוצר, לא מצאתי כי ההליך אשר ננקט במקרה זה, אינו מתאים לדרך הדיונית אשר נבחרה.

לתובענה על סכום קצוב, צורפה בקשה להנפקת כרטיס אשראי, ופירוט החשבונות השוטפים של צריכת האשראי מטעם הנתבע. אמנם, תובענה לסכום קצוב אמורה להישען על מסמכים בכתב, עשויים בידי הנתבע, ואולם לא כל המסמכים אמורים להיעשות בידיו, מטבע הדברים.

אומר על כך א. גורן, "סוגיות בסדר דין אזרחי", מה' 10 עמ' 396-397:

"כשנדרש קיומה של "ראיה בכתב", הכוונה היא למסמך בכתב הקשור לנתבע העשוי על ידיו או בחתימתו... אין צורך במערכת מלאה של ראיות בכתב ו"ראשית ראיה" – מספקת. ניתן לתבוע בסדר דין מקוצר את השבתו של סכום כסף ששולם על פי חוזה בכתב בטענה שהוא הופר, אף-על-פי שההפרה אינה מוכחת בכתב... הכתב הנדרש אינו חייב להיות ראיה מלאה על עילת התביעה, על כל פרטיה ודקדוקיה ודי במה שקרוי "ראשית ראיה"".

ראה לענין זה אף ע"א 16/89 ורדים חברה לגידול נ' החברה לביטוח סיכוני סחר חוץ, פ"ד מה (5) 729.

ובמקרה דנן, אותה "ראשית ראיה" הנדרשת, מקוימת כנדרש, מכח הבקשה להנפקת כרטיס אשראי, אשר צורפה לתובענה. במסגרת אותה "בקשת כרטיס אשראי של cal", נרשם מפורשות "הודעה של פי רישומי cal נמסרה בדרך האמורה יראו בה הוכחה לכאורה לכך שניתנה ולתוכנה".

יוצא אם כן, שלא רק שכתב התביעה נסמך על "ראשית ראיה", אלא שלגבי יתר המסמכים המצורפים, ניתנה הסכמה ומראש, לגבי מעמדם הלכאורי, מעמד אשר מטיל נטל על כתפיו של הנתבע.

לאור כל האמור, גם חלקה של הבקשה, המתייחס לבקשה למחיקת כותרת, דינו להידחות, שכן לאור המסמך אשר צורף, התובענה כשירה להתברר בדרך הדיונית אשר נבחרה על ידי התובעת. למעלה מן הצורך, אוסיף ואציין, כי טענת הנתבע, בכל הנוגע לחובות המוטלות על התובעת, כאילו היתה מוסד בנקאי, שגויות מעיקרן, שכן ההפניה להלכת הילולים בהקשר זה שגויה, שכן הנתבע לא פתח חשבון בנק, אלא התחייב מול חברה מעניקת אשראי.

לאחר כל אלו, כל שנותר, הינן טענות ההגנה אשר נכללו בבקשה למתן רשות להתגונן.

כל טענות ההגנה אשר נכללו בבקשה למתן רשות להתגונן, מתמצות בסעיפים 2 ו- 6 לתצהירו של הנתבע.